איך פסנתר עובד: מהקליד ועד הצליל

פסנתר הוא כלי מיתרים שמנגנים בו בהקשה. כשלוחצים על קליד, שרשרת של מנופים שנקראת המנגנון זורקת פטיש לבד אל המיתרים. הפטיש ניתר מיד בחזרה, והמיתרים רוטטים.

המיתרים לבדם מזיזים מעט מאוד אוויר, כך שכמעט לא הייתם שומעים אותם. הרטט שלהם עובר דרך גשר מעץ אל לוח התהודה, לוח גדול ודק מעץ אשוח שמתחת למיתרים, שמזיז את האוויר ומגביר את הצליל. כשעוזבים את הקליד, משתיק לבד נופל בחזרה על המיתרים והצליל נפסק.

כל השאר בפסנתר נמצא שם כדי שהצעדים המעטים האלה יהיו מהירים, אחידים וניתנים לשליטה, וכדי להחזיק את המיתרים בגובה הצליל שלהם. הנה כל חלק בתורו.

הקליד הוא מנוף ארוך מעץ. הוא נשען על ציר קרוב לאמצעו, מסילת האיזון, ולכן כשלוחצים על החלק הקדמי, הקצה האחורי עולה.

החלק האחורי של הקליד מרים את הוויפן, מכלול קטן של מנופים. על הוויפן יושב הג׳ק, שדוחף את הפטיש כלפי מעלה. רגע לפני שהפטיש מגיע למיתרים, קצה הג׳ק נתקל בכפתור השחרור ונשמט מתחת לפטיש. זה השחרור (escapement): במילימטרים האחרונים הפטיש לא נדחף אלא נזרק, כך שהוא מכה במיתרים ונופל מיד בחזרה, במקום להילחץ אליהם ולחנוק את הצליל.

ברטולומאו כריסטופורי (Cristofori) בנה את הרעיון הזה בפסנתרים הראשונים, בפירנצה, בסביבות 1700. בשנות ה־20 של המאה ה־19 נוסף לפסנתר הכנף עוד מנוף: מנוף החזרה של השחרור הכפול של סבסטיאן אראר (Érard). הוא תופס את הפטיש הנופל ומחזיק אותו באמצע הדרך, כך שהג׳ק יכול לחזור למקומו מתחתיו עוד לפני שהקליד עלה עד הסוף. זה מה שמאפשר לפסנתרן לחזור על צליל במהירות ולנגן טרילים מהירים.

בדרכו למטה, הפטיש נתפס בידי התופס (back check), כדי שלא יקפוץ שוב ויכה במיתרים פעם שנייה.

פטיש הוא ליבה מעץ, המולדינג, המכוסה בשכבות עבות של לבד צמר שנדחסו בכוח רב. הוא יושב על מוט עץ דק, ידית הפטיש, שמסתובבת על ציר קטן, הפלנג׳.

הפטישים מדורגים: גדולים וכבדים בבס, שם המיתרים עבים, וקטנים וקלים בטרבל. כל פטיש צריך להתאים למיתרים שהוא מכה בהם.

הלבד קובע חלק גדול מהגוון של הפסנתר. לבד קשה נשמע בהיר, לבד רך נשמע חם. טכנאים מכווננים אותו באינטונציה (voicing): דוקרים את הלבד במחטים כדי לרכך צליל צורם, או מקשים אותו כדי להבהיר צליל עמום. אחרי שנים של נגינה, המיתרים חורצים חריצים בלבד והגוון נעשה צורם, ולכן מעצבים מחדש או מחליפים פטישים שחוקים.

בלי משתיקים, כל צליל שהייתם מנגנים היה ממשיך להדהד ומתערבב בבא אחריו. כל משתיק הוא גוש עץ קטן עם לבד בתחתיתו, שנח על המיתרים שלו. הוא תלוי על חוט שיורד דרך מסילת הכוונה אל מנוף המשתיק.

כשלוחצים על קליד, החלק האחורי שלו מרים את המשתיק של אותו צליל מהמיתרים, רגע לפני שהפטיש מכה. כשעוזבים, המשתיק נופל והצליל נפסק. לכן צליל נמשך בדיוק כל עוד מחזיקים את הקליד.

לצלילים הגבוהים ביותר אין משתיקים בכלל, בדרך כלל לאוקטבה וחצי העליונות בערך. המיתרים שלהם קצרים כל כך שהצליל דועך מעצמו כמעט מיד.

בפסנתר כנף יש יותר מ־200 מיתרים, מחוט פלדה בעל חוזק מתיחה גבוה. לרוב הצלילים יש שלושה מיתרים המכוונים לאותו גובה, אוניסון; לצלילי הטנור הנמוכים יש שניים, ולצלילי הבס העמוקים ביותר מיתר אחד. מיתרי הבס מלופפים בחוט נחושת, שמכביד אותם כדי שיוכלו להישמע נמוך בלי להיות ארוכים באופן בלתי אפשרי.

כל מיתר יוצא מפין עיגון בקצה הרחוק של מסגרת הברזל, עובר מעל הגשר, שבו פיני גשר קטנים מחזיקים אותו במקומו, ממשיך דרך אגרף או מתחת למוט הקאפו, ומסתיים כשהוא מלופף סביב פין כיוון. רק הקטע שבין הגשר לבין האגרף או מוט הקאפו רוטט: האורך הרוטט שלו.

פיני הכיוון נעוצים בבלוק הפינים, גוש מעץ קשה שמודבק משכבות שסיביהן מוצלבים. שום דבר מלבד חיכוך לא מחזיק אותם. סיבוב זעיר של פין משנה את המתיחה, ואיתה את גובה הצליל: זה מה שמכוון עושה, צליל אחר צליל.

מיתרי פלדה נוקשים, ולכן הצלילים העיליים שלהם יוצאים מעט גבוהים מכפולות מדויקות של הצליל. מכוונים מפצים על כך במתיחה קלה של האוקטבות, יותר בפסנתרים עם מיתרים קצרים מאשר בפסנתרי כנף לקונצרטים.

לוח התהודה הוא הרמקול של הפסנתר. זה לוח רחב ודק מעץ אשוח, מודבק מקרשים צרים: אצל Steinway עוביו 8 מ״מ במרכז, והוא מצטמצם ל־5 מ״מ בשוליים. הגשרים מודבקים מעליו, כך שהמיתרים לוחצים ישירות כלפי מטה עליו.

מתחתיו עוברות צלעות עץ לרוחב הסיבים. הן מקשיחות את הלוח ומחזיקות אותו בקשת קלה כלפי מעלה, הקמר (crown). הקמר דוחף כלפי מעלה נגד הלחץ של המיתרים כלפי מטה, וכך הלוח נשאר חי והצליל חזק.

עץ סופג לחות ומשחרר אותה. במזג אוויר לח לוח התהודה מתנפח, הקמר עולה ודוחף את הגשר למעלה, המיתרים נמתחים והפסנתר עולה בגובה. במזג אוויר יבש הוא מתכווץ והפסנתר יורד בגובה. זו הסיבה העיקרית שפסנתר יוצא מכיוון עם עונות השנה.

כל מיתר מושך בכוח של קילוגרמים רבים, ויש יותר מ־200 כאלה. יחד הם מושכים בכוח של עד 20 טון. מסגרת עץ לבדה לא יכולה לעמוד בזה לאורך זמן, ולכן בפסנתרים מודרניים יש מסגרת מברזל יצוק, המסגרת שרואים מתחת למיתרים כשפותחים את המכסה.

הקצוות הרחוקים של המיתרים מעוגנים על פיני העיגון שלה, והתמוכות שלה נושאות את העומס מפיני העיגון אל צד פיני הכיוון. המסגרת היא החלק הבודד הכבד ביותר בפסנתר, ולכן כל כך קשה להזיז פסנתרים.

מסגרת הברזל היא מה שאפשר את הפסנתר המודרני: מיתרים כבדים יותר במתיחה גבוהה יותר, וצליל חזק ומלא יותר מזה של הפסנתרים עם מסגרת העץ מימי מוצרט.

הדוושות תלויות במסגרת שמתחת למקלדת, הלירה, ופועלות דרך מוטות ומנופים שעולים אל תוך הפסנתר.

הדוושה הימנית היא דוושת ההחזקה, או דוושת המשתיקים. היא מרימה את כל המשתיקים בבת אחת, כך שהצלילים ממשיכים להדהד אחרי שעוזבים את הקלידים, ושאר המיתרים מהדהדים איתם באהדה.

הדוושה השמאלית היא הדוושה הרכה, או אונה קורדה (una corda). בפסנתר כנף היא מזיזה את כל המקלדת והמנגנון מעט הצידה, כך שכל פטיש מכה במיתר אחד פחות בצלילים שיש להם שלושה: הצליל נעשה שקט יותר ורך יותר בגוונו.

הדוושה האמצעית בפסנתר כנף היא הסוסטנוטו. היא מחזיקה מורמים רק את המשתיקים שכבר מורמים ברגע שלוחצים עליה, כך שאפשר להחזיק צליל בס ולנגן את כל השאר בצורה נקייה. אלברט סטיינווי (Steinway) רשם עליה פטנט ב־1874; Boisselot ממרסיי הציגה גרסה מוקדמת יותר כבר ב־1844.

בפסנתר עומד המיתרים ולוח התהודה מוצבים אנכית, כך שהוא נכנס צמוד לקיר. הכול מסתובב בתשעים מעלות: הפטישים נעים קדימה אל המיתרים במקום למעלה, וחוזרים בעזרת קפיץ ולא בכוח הכובד.

המשתיקים יושבים מול המיתרים, וקפיצים לוחצים אותם אליהם. כשלוחצים על קליד, כף המשתיק שעל הוויפן דוחפת את מנוף המשתיק לאחור ומרימה את המשתיק מהמיתרים.

במנגנון של פסנתר עומד אין מנוף חזרה, ולכן הקליד צריך לעלות כמעט עד הסוף לפני שאפשר לנגן את הצליל שוב. לכן פסנתרני קונצרטים מעדיפים פסנתר כנף לצלילים חוזרים מהירים. גם הדוושות שונות: הדוושה הרכה של פסנתר עומד מקרבת את הפטישים למיתרים, והדוושה האמצעית היא לרוב מעמעם תרגול, שמוריד רצועת לבד בין הפטישים למיתרים.

עכשיו אפשר להבין למה הכיוון אף פעם לא נשאר במקום. המיתרים מושכים בכוח של טונות בפינים שרק חיכוך מחזיק אותם. לוח התהודה עולה ויורד עם הלחות, ומזיז את הגשר ואת כל מיתר שעליו. מיתרים חדשים נמתחים לאט. כל צליל הוא איזון בין עץ, פלדה וברזל, והאיזון הזה משתנה.

פסנתרים יוצאים מכיוון לאט ובאופן לא אחיד, ולכן רוב הבעלים לא שומעים שזה קורה. את רוב הפסנתרים כדאי לכוון לפחות פעמיים בשנה, ויותר כשהם חדשים או כשהם נמצאים באקלים משתנה.

כל פסנתר בנוי מאותם חלקים, אבל לכל אחד יש יצרן, שנה וסיפור משלו. המספר הסידורי, לרוב על מסגרת הברזל, מגלה מתי הפסנתר שלכם נבנה. תנו לו דרכון והוסיפו אותו לגלריה, לצד פסנתרים מכל העולם.